חברת סקאי מרום קום בע"מ נ' חורי עלא בע"מ ואח'

פסק דין

בפניי תביעה כספית ע"ס 48,600 ₪ וכן לסילוק יד, כאשר למעשה הסעד העיקרי שהינו סילוק יד, כבר בא לידי ביטוי עת עזיבתם של הנתבעים את הנכס.

על כן, הנני נדרש אך ורק לתביעה הכספית המונחת בפניי.

הצדדים וטענותיהם:

הנתבעת 1 הינה חברה פרטית העוסקת בתחום הבנייה והנתבע 2 הינו מנהלה בפועל וערב אישי לכל חיוביה.

לטענת התובעת, ביום 01.02.10 רכשה נכס ברח' הרצליה 32 בחיפה (להלן: "הנכס") והינה בעליו החוקיים על פי הסכם המכר מיום זה (להלן: "הסכם המכר").

התובעת טוענת, כי על פי הסכם המכר, כל זכויותיה של הבעלים הקודמים, הגב' סולה קולר, הועברו אליה, וכיום הינה בעלת הזכויות הבלעדית בנכס.

התובעת מפנה לסעיף 22 להסכם המכר בו נכתב כדקלמן:

"המוכרת ממחה לקונה את כל זכויותיה ותביעותיה כלפי מי מהשוכרים ו/או המחזיקים בנכס, ללא כל זכות חזרה כלפיה".

על כן טוענת התובעת, כי היא נכנסת בנעלי המוכרת, הגב' קולר, בנוגע לכל זכויותיה וחובותיה.

ביום 13.01.09 נחתם הסכם שכירות בלתי מוגנת בין הנתבעים ובין הגב' קולר, לפיו שכרו הנתבעים חנות אמצעית בקומה הראשונה בנכס, בגודל של כ-120 מ"ר (להלן: "הסכם השכירות").

לטענת התובעת, על פי הסכם השכירות פגה תקופת השכירות בתאריך 13.01.10 ולא מומשה האופציה להארכת השכירות, כמפורט בהסכם. אף על פי כן, הנתבעים ו/או מי מטעמם המשיכו להחזיק בנכס מבלי לחתום על חוזה שכירות חדש, מבלי לשלם דמי שכירות, וללא הסכמת התובעת לכך.

התובעת מוסיפה, כי עו"ד וואנו, אשר טיפל בהעברת הזכויות וניהל את הנכס עבור הגב' קולר, פנה לנתבעים מס' פעמים בדרישה לפינוי הנכס, אך כל דרישותיהם נענו באמתלות שווא שונות. כמו כן, התובעת טוענת, כי פנתה לנתבעים באמצעות מנהליה ובא כוחה במטרה לחדש את הסכם השכירות ולצורך גביית שכ"ד, אך נענתה בשלילה.

לטענת התובעת, על פי ס' 15 להסכם השכירות, נקבעו דמי נזק קבועים ומוסכמים מראש בסכום השווה ל- 50 דולר, וזאת עבור כל יום איחור במסירת החזקה במושכר (ומבלי לפגוע בזכותו של המשכיר לתבוע ולהוכיח דמי נזק). על כן טוענת התובעת, כי הנתבעים נדרשים לשלם לתובעת עבור 270 ימים בהם הם מחזיקים במושכר ללא הסכמתה, סכום של 48,600 ₪ (על פי חישוב צמוד לשער הדולר, ללא ריבית והצמדה), כפיצוי קבוע ומוסכם בגין אי פינוי המושכר במועד.

בדיון אשר נערך בפני כב' הרשם מורני ביום 22.02.11, ניתן תוקף של החלטה להסכמות הצדדים, כי הנתבעים פינו את הנכס ביום 01.10.10 וכי שילמו דמי שכירות על פי הסכם השכירות עד ליום 31.12.09. כן הוסכם, כי תנאי למתן רשות להתגונן לנתבעים הינו תשלום לתובעת דמי שכירות בהם הם חבים בסך 6,000 ש"ח עבור התקופה מיום 01.01.10 עד ליום 30.09.10, כאשר עם ביצוע תשלום זה לא יהיה לתובעת טענות כנגד הנתבעים בכל הנוגע לדמי השכירות של המושכר עד למועד פינויו. הנתבעים שילמו סכום זה ועל כן ניתנה להם רשות להתגונן.

למעשה אפוא התביעה מושתת על טענה לחוב כספי נוסף בגין דמי שכירות ואף פיצוי מוסכם.

הנתבעים מנגד טוענים, כי מדובר בתביעה קנטרנית, אשר כל מטרתה להלך אימים על הנתבע 2. לטענתם, הם חתמו על הסכם שכירות בלתי מוגנת מול הגב' קולר, לתקופת שכירות מיום 01.01.09 עד 31.12.09, כאשר על פי סעיף 8 להסכם השכירות, ניתנה להם תקופת אופציה לשנתיים נוספות החל מיום 01.01.10, אותה ביקשו לנצל.

לטענתם, הנתבע 2 ביקש את הארכת חוזה השכירות עוד במכתב ב"כ מיום 25.10.09 לב"כ גב' קולר- עו"ד וואנו, כאשר מכתב זה לא קיבל כל מענה מצד התובעת ו/או בא כוחה. לטענתם, מכתב זה נשלח פעם נוספת יחד עם מכתב תזכורת מיום 28.12.09, כאשר המכתבים הללו נשלחו בדואר רגיל.

הנתבעים מציינים, כי החזיקו בנכס בפועל עד ליום 30.09.10, ודמי שכירות רגילים שולמו לאחר הדיון בפני כב' הרשם מורני במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן.

במענה לטענה זו מכחישה התובעת מכל וכל כי נשלח אליה המכתב הנ"ל וכי המכתב כלל לא הגיע למשרדו של עו"ד וואנו וכי אין אף כל אסמכתא לשליחתו.